החלטה בתיק בש"פ 140/05

בשם העורר:                            עו"ד זאב וישניא

בשם המשיבה:                          עו"ד ליאורה חילו

                                               ה ח ל ט ה

            בפני ערר על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת נ' אהד), מיום 30.12.04 בתיק ב.ש 93963/04, לפיה נדחה עררו של העורר על החלטתו של בית-משפט השלום בכפר-סבא מיום 5.12.04, אשר הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

            העורר עומד לדין בבית-משפט השלום בכפר-סבא בגין שלוש עבירות של תיווך לסחר בסמים, לפי סעיפים 14 + 19א לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), תשל"ג-1973 (להלן: הפקודה) וסחר בסם מסוכן, לפי סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

            בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית-משפט השלום בכפר-סבא, בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. ביום 5.12.05, הורה בית-משפט השלום (כב' השופטת ר' צוק), על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו בציינו, כי:

"הגם שיש בתסקיר לשפוך אור על המניעים להתנהגותו של הנאשם, אינני סבורה כי משקלם של אלה חזק מספיק על מנת להגיע לכלל מסקנה כי חרטתו של הנאשם כנה במידה המאיינת את הסיכון שבהישנות העבירה".

על החלטה זו הגיש העורר לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ערר. ביום 30.12.04 דחה בית-המשפט המחוזי(כב' השופטת נ' אהד), את הערר תוך איזכור ההלכות שיצאו מלפני בית-משפט זה, בדבר חזקת המסוכנות הסטטוטורית הקמה לה עת שמדובר בסחר בסמים.

מכאן הערר שבפני.

בא-כוח העורר טען בפני, כי המקרה שלפנינו בא בגדרם של אותם מקרים חריגים בהם יש לשקול חלופת מעצר. לטענתו, שופטת בית-משפט השלום שהזמינה את תסקיר המבחן בעניינו של העורר, לא הייתה זו אשר דנה בתוצאותיו. מוסיף וטוען בא-כוח העורר, כי טעה בית-המשפט המחוזי עת שלא נתן את המשקל הראוי לבעיותיו הפיסיות של העורר כמו גם לעברו הנקי ולתסקיר המבחן החיובי שהוגש בעניינו.

מנגד, באת-כוח המדינה סומכת יתדותיה על שתי ההחלטות של שתי הערכאות הקודמות ומבקשת היא מבית-המשפט לדחות את הערר. עוד הוסיפה וטענה באת-כוח המדינה, כי עניינו של העורר שונה מזה של נאשם 2, וזאת משום שהאחרון שוחרר לחלופת מעצר על-מנת שיוכל לקחת חלק בהליך גמילה מסמים, להם הוא מכור.

לאחר עיון בהחלטות הערכאות שקדמו לי, ולאחר ששמעתי את טיעוני באי-כוח בעלי הדין הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להידחות.

אין מחלוקת באשר לקיומה של תשתית ראייתית כנגד העורר, אשר יש בה כדי לבסס את הרשעתו באישומים המיוחסים לו בכתב האישום. חומר הראיות מצביע על כך, כי העורר קשור לעסקאות הסחר בסמים המיוחסות לו.

ככלל קיומן של ראיות לכאורה, בעבירות סמים חמורות, מקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית, הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק המעצרים. הלכה היא, כי רק במקרים חריגים ויוצאי דופן ניתן יהיה לשלול חזקת מסוכנות זאת ולהצדיק חלופת מעצר, ככל שמדובר בסחר בסמים (ראה בש"פ 5570/03, 5635 אברג'יל נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2), 6).

המקרה שבפני אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים, אשר בהם טמונות נסיבות מיוחדות. העורר הינו צעיר ועברו נקי, אך עניינים אלה כשלעצמם, אין די בהם על-מנת שנאמר, כי יש מקום לשקול חלופת מעצר בעניינו. העורר היה מעורב בצורה עמוקה בסחר בסמים, ולדידי יש לנהוג על-פי הכלל האומר שאדם המעורב בעסקי סמים ישהה בבית האסורים עד תום בירור דינו.

סוף דבר, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי.

הערר נדחה.

ניתנה היום, י"ד בשבט תשס"ה (24.1.05).

                                                                                                            ש ו פ ט